הנוף הנשקף מהסטודיו של הציירת מיכל גולדמן - תנועת המכוניות בנתיבי איילון והבניינים הצפופים של דרום תל אביב - נטמע בציוריה, יחד עם האור הישראלי העכור
במורד רחוב לבנדה בתל אביב, על קו התפר שבין התחנה המרכזית לתחנת רכבת ההגנה ובין שכונת שפירא לנוה שאנן, ממוקם הבניין שבו עובדת הציירת מיכל גולדמן. בסטודיו שלה, בקומה הרביעית בבניין, יש חלונות רבים, וברגע הראשון נדמה שמדובר במגדל תצפית. הנוף הנשקף מהם מרהיב: מן הצד המזרחי הפנורמה רחבה ופתוחה, וחולשת על הסתעפות הכבישים המובילים לנתיבי איילון. מהצד המערבי ניבטים התחנה המרכזית החדשה ואזורי המגורים המוזנחים והצפופים הסמוכים אליה.
גולדמן, בת 56, היא ציירת ותיקה. זה כמה עשורים שהיא משרטטת בציוריה את היחסים בינה לבין הסטודיו, בינה לבין החפצים שבו, ומה שנשקף ממנו החוצה. לסטודיו יש, לפיכך, חשיבות רבה. "הדבר הראשון שמשך אותי כשהגעתי לחלל היו החלונות וסוג הנוף שנשקף מבחוץ. אני אוהבת את האזור הזה", היא אומרת ומצביעה על הבנייה הצפופה ועל האלתורים שמאפיינים אותה. בהמשך היא מציינת כי האזור מזכיר מאוד את ה"פבלות" (שכונות העוני) הברזילאיות.
גולדמן מראה מהחלון את אחד הבניינים שהיא מרבה לצייר ומציגה את אחד הציורים. זהו ציור בטמפרה על בד, המייצג נאמנה את האור הישראלי העכור, המטשטש. אך בציור זה האור נשבר עם צבעוניות מרהיבה שמופיעה בבדים ובבגדים של הדמויות המאכלסות אותו. "אני מאד נהנית להתבונן בסופי שבוע ובימי ראשון בעובדים הזרים שמגיעים לאזור בהמוניהם, ומפנים אותו כליל ביום שני בבוקר כשהם חוזרים לעבוד", מספרת גולדמן. היא עצמה מגיעה לעבוד בבקרים. "אמנם אין פה אור צפוני, אבל יש המון אור, ואני אוהבת אותו, אוהבת את היום. יכול להיות שאם הסטודיו היה קרוב יותר לבית, הייתי מגיעה גם בערבים".
גולדמן מצביעה על ציור דומה שצויר בשמן ומסבירה שחשוב לה להתנסות בין הטכניקות השונות, וכי פעמים רבות היא מציירת אותו ציור יותר מפעם אחת. "הטמפרה הוא חומר עתיק, עוד ממצרים העתיקה, ויש לו את האיכות המסוימת שאני מאד אוהבת. לטמפרה יש רעננות ורגישות שלפעמים אין בצבעים אחרים. איכויות שונות של חומר מכתיבות פואטיות שונה בתוצאה. הטמפרה גם רזה יחסית וזה עוזר לקבל מידת איפוק והרחקה".
אל החלל הנוכחי הגיעה לפני כשנתיים לאחר שנאלצה לפנות באופן מיידי את הסטודיו ששימש אותה במשך 19 שנים. היא חיפשה נואשות סטודיו עד שהאמן ארז ישראלי סיפר לה שהוא עובר לחלל אחר בבניין, ומפנה את הסטודיו שעבד בו עד כה. ישראלי עבר לקומה השנייה וגולדמן נכנסה במקומו. הוא השאיר לה מזכרת קטנה, יציקת גבס של ראשו, הממוקמת מעל דלת הכניסה. "כשמצאתי את המקום זה היה נפלא, כי לפני כן הסתובבתי מפוחדת עד אימים, כמו נשמה שמחפשת גוף. לא ידעתי איך אעביר את הדבשת הזאת שצברתי במשך 19 שנים ויותר. העובדה שאין לי סטודיו משלי היא צרה צרורה. נפרדתי מתקופה ארוכה, אמרתי שלום למכולת וליוסי מהירקות והגעתי הנה".
עם זאת, גולדמן לא נזקקה לזמן הסתגלות ממושך והחלה לצייר מיד לאחר המעבר."ישר התנפלתי על החלונות והסתכלתי החוצה. אני אוהבת שרואים את איילון, מוצאת חן בעיני התערובת של בנייני התעשייה והמגורים, הכנסיות המאולתרות של הפיליפינים, המקום הקטן מתחתי של מוסיקה דרום-אמריקאית ועוד". בשר לדבשת, כלומר מספר העבודות הרב שצברה עם השנים, היא דאגה מיד עם כניסתה להתקין אזורי אחסון בחלל, ולאט לאט היא מנסה לארגן אותם לפני גדלים ושנות יצירה.
גולדמן מכירה את סביבת הסטודיו היטב. "את כל בעלי המלאכה אני כבר מכירה, הם הראשונים שאני מתיידדת אתם. גם הסטודיו הקודם שלה, בשכונת פלורנטין, היה מושא עיקרי לציוריה, שתיעדו, באופן לא מכוון, גם את השינויים הדרסטיים שחלו בשכונה מאז שעברה אליה. "כשבאתי זה היה אזור של רפדים, מסגריות, נגריות - מקום של אנשי עבודה. זה מאד התאים לי".
גם הסטודיו הראשון ששכרה עם תום לימודיה בבצלאל היה כזה - היא עבדה במוסך של אביה בדרום מזרח העיר. "אבי בנה לי בחצר מעין אזור עבודה, והודות לזה שהיינו ביחסים מאוד טובים זה עבד מעולה", אומרת גולדמן. כבר אז, הסביבה שבה פעלה תפסה חלק מרכזי בציוריה. "ציירתי פועלים ערבים שבנו בזמנו את איילון, את העובדים במוסך ואת אבא שלי. רק עכשיו אני מבינה שהנושא של פועלים עניין אותי תמיד".
בפינות שונות בסטודיו מונחים על הרצפה עציצים חיים ונבולים גם יחד וזרי פרחים שאותם נוהגת גולדמן לצייר. "במשך הרבה שנים הפרחים היו כמו חברים שאני מביאה לסטודיו", היא אומרת ומראה בזה אחר זה ציורים של פרחים ועציצים שציירה במרוצת השנים. "היום, עם החזרה לציור, אין בעיה לצייר פרחים. זה אמנם לא פוסט-מודרני, אבל יש פלורליזם. פעם אסור היה לצייר פרחים. תחשבי על רפי לביא, על הכיתוב ‘גרניום' ששילב ביצירתו. אותי עניין לצייר את הדבר עצמו ולא את ההמשגה שלו". ברגע ש'אופקים חדשים' ניצחו את הריאליזם הסוציאליסטי, ירד מעמדו של הציור הפיגורטיבי. בויס היה הגיבור של כולם וגם אני שרפתי כמה ניירות, אבל עוד בלימודים בבצלאל הצגתי ציורים של תפנימים וכיסאות".
גולדמן מתקשה להכניס אנשים לסטודיו שכן מבחינתה, מדובר בחלל אינטימי מאוד. עם זאת, היא נוהגת זה שנים לשבת עם חבריה הקרובים ולצייר אותם. "זה בא מתוך אהבת אדם ובדידות הציירת. יש הרבה שיחות בפגישות האלה, אך בציורים יש גם תיעוד של זמן שעובר". עם חבריה הקרובים נמנים כמה אמנים בני דורה ואחרים, ביניהם שוני ריבנאי, פנינה רייכמן, תמרה ריקמן ויואב אפרתי, שאף צייר אותה.
זמן הציור יכול להימשך כמה שעות ואף כמה פגישות. היא מעדיפה לעבוד כך ולא להיעזר בתצלום. לדבריה, יש פרטים ורגעים שקורים במשך הישיבה והשיחה שאי אפשר לשחזר אותם בתצלום. "זה זמן להיכרות, זאת סיטואציה שמייצרת אינטימיות נעימה. יש בכך נדיבות גדולה של היושבים ורצון שלי לראות אותם. זאת חוויה מאוד חיובית".
על אף שהיא מציירת מהתבוננות ואף מתמקדת בנוף, היא כמעט אינה יוצאת לצייר בחוץ. "אולי זה הרגל ואולי זה גם קצת פחד", היא אומרת. "הסטודיו הוא המקום שבו אני מרגישה מוגנת באמת".