"על ידי התבוננות ועבודה המאסטר בונה לעצמו אי שהשיטפון לא יכול להציפו”.
– דהאמאפאדא: אמרותיו של הבודהא (1)
חודש יולי, היום החם ביותר בקיץ זה, 33 מעלות. רוח קלה נושבת מבעד לחלונות הסטודיו הפתוחים, לא קרירה אך
גם לא ממש חמה, ומציפה את החדר באוויר קיצי. מיכל גולדמן תולה כמה ציורים על הקיר, אחר כך תולה מתחת
להם שורה נוספת, ואז מסדרת ציורים מסביב לחדר, עד שאנחנו מוקפות בכחול: כחול־הקובלט העז של דימויי
השולחן והכיסא שולט במרחב. נדמה לפתע שהחדר קריר יותר. המשפט "ים סרגסו הכחול" צץ בראשי (אף שבספרה
של ג'ין ריס הוא איננו כחול אלא רחב). ים סרגסו הממשי שבצפון האוקיינוס האטלנטי הוא ים נטול חוף, שנקרא על
שם אצות הסרגסום ששוכנות בו. כל פסולת העולם שנושאים זרמי האוקיינוס נלכדת שם. אך על אף האצות והזבל,
מימיו של ים סרגסו ידועים בצבעם הכחול ובשקיפותם.
מה שנאסף במערבולת זרמי הסטודיו של גולדמן הוא אוסף של אובייקטים שימושיים מעשה ידי אדם: כיסאות,
שולחנות, ספלים, צלחות וכלי ציור, לצד מחשב ומסך – וכן כמה פריטים אורגניים, שמשיקים יותר לאצות סרגסום:
קקטוסים משוני־מראה ומיני צמחים אחרים, תה ומצרכי מזון. גולדמן עצמה היא כמה נשים: אם, בת זוג, מורה
וחברה, תלמידה סקרנית וחוקרת, ואולי, כמו הרבה נשים אמניות, גם מזכירה קצת את האישה הכותבת כפי שתיארה
אותה אמילי דיקינסון, שאף כי חייה "כמו גולחו [...]/ וקובעו במסגרות" , (2) היא מאמינה כי "לנשמה רגעי מנוסתה –/
פורצת הדלתות כולן –/ רוקדת כמו פצצה, בחוץ [...]". (3) ציוריה של גולדמן חתרו מאז ומתמיד, בשקט, תחת
מוסכמות שדה האמנות הישראלי. הם שמרו אמונים לפיגורטיביות גם כשכולם עשו אמנות מושגית, הם אינטימיים
גם כשהכול פוליטי, ונותרים צנועים גם כשהנטייה הרווחת היא הפרזה. מרד חרישי, פצצת עקשנות.
אני זוכרת ביקור בביתה לפני שנים רבות, כששני בניה היו עדיין קטנים מאוד, שבו ראיתי על כן הציור תמונה
של המראה שניבט מדלת החדר אל מסדרון המוביל ליעד לא ידוע. זה ציור עדין, נטול כל אלימות, שיש בו
תחושה בו־זמנית של תיחום ושל העדר כל גבול, הנובעת מדפוס המרצפות, מבוך שבילים שמובילים לשום מקום
ולכל מקום, החוצה ופנימה. או שמא, בין שבמקרה ובין שבכוונת מכוון, מתגלה כאן שביל שהוא יעד בפני עצמו.
גולדמן מפנה את מבטה החוצה, אל נופים ואנשים, אל טבע דומם ופרחים, אבל יש בכל עבודותיה גם משהו מופנם;
דומה שהן ניצבות, בשיווי משקל, על המסגרת שבין העולם הפנימי וזה החיצוני.
פנים הסטודיו הוא אחד הנושאים החוזרים בציוריה של גולדמן. המראה הנשקף מחלון הסטודיו גם הוא נושא
שהיא מתמקדת בו בסדרות שונות. בסדרה חדשה המוצגת בתערוכה ממלא מסך המחשב את מקום החלון, או משמש
כחלון למציאות אחרת. מבעד לחלון ממשי רואים את הנוף "שם בחוץ". כדי להגיע אל חוץ זה יש לעזוב את הסטודיו,
והמבט מבעד לחלון מייצג געגוע או תשוקה לכך. מסכים, לעומת זאת, מביאים את ייצוגי העולם אלינו. לדברי גולדמן,
מסך המחשב שעל השולחן מזכיר לה ראש על גבי גוף, שמשדר לה עולם של רעיונות. בעבר נהגה להאזין, בעודה
מציירת, להרצאות מוקלטות על גבי קלטות. מאז שגילתה את יוטיוב, חודרת התודעה הקולקטיבית לתוך הסטודיו
שלה על גבי זרמי האינטרנט האינסופיים. גולדמן מותחת את גבולות המציאות שהיא מציירת. לצד ההנאה המתמדת
שלה מתיאור חפצים שכיחים ומראות מחיי היומיום ומסביבתה המיידית, רעיונות שונים מוצאים את דרכם אל
העבודות והופכים לאלמנטים ציוריים על גבי רקעים מופשטים; אובייקטים דמיוניים וצבעים שלא מן העולם הזה
פולשים אל תוך תיאור המרחב הממשי של הסטודיו. הקיום התמונתי של האובייקטים הופך לקיום האמיתי שלהם.
כוס התה, המכחול, השולחן, הכיסא, המנורה, החלון – האינטרנט מאפשר לראות מיליוני אובייקטים כאלה, מהבהבים
ונעלמים. האובייקטים עצמם עלולים להגיע בסופו של דבר אל ים סרגסו, אבל על הבד הם זוכים לחיי נצח.
קומפוזיציה היא בעת ובעונה אחת שאיפה להשיג איזון ומלאכת בנייה; ריכוז פסיבי לצד פעולת הרכבה. יש
ציירים שמארגנים ציורי טבע דומם כתפאורת במה, מציבים את האובייקטים בדיוק במקום שבו הם רוצים אותם.
גולדמן אינה נוהגת לעשות זאת. לרוב, היא מציירת אותם במקום ובצורה שהיא פוגשת אותם. כמה מציוריה נראים
כמו בלגן מרהיב של עלי קקטוס, כלי ציור וספלי תה בין פלחי פירות הפזורים לצד מסך המחשב כמו בודהה על
מזבח עם מנחות למרגלותיו. אף שהאובייקטים הפזורים נראים אקראיים, בניית הציורים היא מלאכת מחשבת,
והקומפוזיציה היפהפייה שלהם מאופיינת ביציבות מפתיעה.
הקומפוזיציה מספרת את סיפוריה בשפה משלה; לא בצורה נרטיבית, אלא כסיפורי חלל ואוויר. התחושה
בציוריה של גולדמן מזכירה את האווירה בסטודיו כשכל חלונותיו פתוחים: שהייה בתוך חלל מוצף באור, שכל מה
שבו יכול לזרום בחופשיות מן העולם הפיזי אל העולם הווירטואלי אל עולם הרוח ובחזרה. פני השטח של הציור
שלה הם מרחב מכוונן היטב. כל דבר יושב בדיוק במקום הנכון, כך שהציור "תופס את הקיר".
כמה מהציורים מתארים את הבלגן שבסטודיו בדיוק כפי שהוא, אך בציורים אחרים נראים אלמנטים מבודדים
על רקע צבעוני. כששאלתי אותה עליהם, ענתה גולדמן: "אני חושבת עליהם כעל איים". כלומר, יש אפשרות לעזוב
את היבשה ולהפליג לאי. באחד האיים הללו נראים שלושה נזירים בודהיסטים על שלושה מסכים (עמ' 56). כאן, מול
הכחול של הים, השמיים והרקע, ניתן למקד את הריכוז, לתת מנוחה למחשבה, להניח את כפות הידיים בחיק ולעצום
למחצה את העיניים.
(1) "דהאמאפאדא: אמרותיו של הבודהא", בתוך בודהא, בעריכת פאול קארוס, תרגום: חנה גינגולד (פתח תקווה: אסטרולוג, 2012), עמ' 17 .
(2) אמילי דיקינסון, "לא היה זה מוות, כי עמדתי", אמילי דיקינסון: חיי נצִבו רובה טעון, תרגום: אליעזרה איג־זקוב (תל־אביב:
הוצאת קשב לשירה, 2000), עמ' 61 .
(3) אמילי דיקינסון, "הנשמה רגעיה נחבשו", אולי הלב: אמילי דיקינסון, תרגום ועריכה: לילך לחמן (תל־אביב: ושתי/רסלינג, 2006), עמ' 28 .